על פי ספרו של אביגדור דגן

סיפורם של ארבעה אסירים יהודים באושוויץ הנבחרים לשמש כליצני החצר של קציני המחנה. ביום הם עובדים כמו יתר האסירים, ובערב הם מופיעים במסיבות של קציני האס.אס וזוכים בחתיכת הלחם המאפשרת להם לשרוד. אסטרולוג, גמד, להטוטן ושופט נקלעים למציאות שבה עשייה אמנותית היא תנאי לקיום ולא זכות. כל אחד מהם מחויב לפתח את כישוריו התיאטרליים וליצור על הבמה כדי להתקיים. בסוף המסיבה האסירים חוזרים לדרגש. במציאות הבלתי אפשרית הזו נרקמים ביניהם יחסי תלות, הכוללים שיחות לפני השינה, חלומות וגעגועים, והפותחים בפני הצופה צוהר אל חיי היומיום שלהם, כמו גם אל עולם המחשבות והתשוקות של האסיר. המחזה מתמקד בלבה של ההתרחשות במחנה, אך היא נמשכת אל עולמם של הניצולים בירושלים ובארגנטינה אחרי המלחמה.
הרצון העז לחיות ולהבין את החיים מחבר את עולמם של “ליצני החצר” למציאות שלנו, ומקרב אותם לכל מי שמוכן להקשיב ולזכור.

על תהליך היצירה:
נגיעה אמנותית במציאות של “עולם המחנות” מצריכה תהליך הכנה ממושך. כדי להיכנס לדמות של “ליצן חצר” השחקן צריך להכיר את תנאי המחנה שבו הליצן חי ומופיע, כמו גם את אופיים ומאווייהם של הצופים הגרמנים. בשלב הראשון כל שחקן בנה ביוגרפיה לדמות שלו והגדיר את הקו הנפשי שהדמות עוברת לאורך המחזה. זמן רב הוקדש לאפיון הפיזי של הדמויות, ולפי הצורך ניתנו לשחקנים שיעורים באקרובטיקה, בגרמנית, בליצנות ובקוסמות. בשלב השני תורגלו הליצנים בצעדות ממושכות, עמדו במסדרים וגם הוכו על-ידי הגרמנים, ואף נאסר עליהם לשוחח עם “אנשי האס.אס” במהלך ההפסקות – הכול במטרה לעצב מערכת יחסים אותנטית בין אסיר חסר אונים לאדוני חייו. הנסיעה של הצוות לפולין הייתה שלב חשוב בתהליך היצירה. הביקור במחנה חשף את השחקנים לממדים הפיזיים של חיי האסיר: לקור המקפיא, לנוף ולתוואי השטח של המחנה. השחקנים הצטופפו על דרגש העץ וצעדו יחפים בשלג, והדמיון הציף את השקט והעזובה בקולות ובריחות של עשרות אלפי אסירים ומאות אנשי סגל.

מחזאי: אורי ניצן
במאי:שמואל הדג’ס
שחקנים: עוזי ביטון/ ירדן בהומאפט, יאיר ראופמן/דודי גורדון, אלכס וינגרט, זוהר כץ, חביב מזרחי,אסי שמעוני, קרישה סובוטקה-קוטב/יעל אפשטיין/ שירלי לוי.
משך ההצגה: 80 דקות

ביקורות:
גלי צה”ל: “אחד התיאטראות היחידים בארץ שעושה תרבות עצמאית בלתי תלויה, בלתי ממוסדת… שלא נידונה להיות עבד לרייטינג… ומזכיר לך שפעם תרבות הייתה זהה לחירות”.
הארץ: “הצגה טורדת מנוחה, אפקטיבית, חדשנית… ומעוררת מחשבה”.
כל העיר: “אמירה רלוונטית לחיינו… מה שתיאטרון טוב אמור לעשות”.
מקור ראשון: “הברקות בימוי רבות, האסתטיקה החזותית נעימה לעין בצורה נדירה ומתחרה בכל דמיון שיכול להעלות ספר… מדובר בהצגה חשובה שראוי לצפות בה”.
הצופה: “החומרים והאופן שבו ההצגה מועלית לא יכולים להותיר את הצופה שווה נפש”.https://www.youtube.com/watch?v=k14YzMKkcNY